מאה של שבר: בינה מלאכותית, דת ומאבק על ריבונות גלובלית (2025–2125)

בשנת 2025 העולם ניצב בפתח עידן של שינוי מואץ. התפתחות הבינה המלאכותית (AI) וטכנולוגיות חדשניות אחרות מזרזת שינויים בכלכלה, בחברה ובפוליטיקה בקצב חסר תקדים. יש הרואים בשנת 2023 כ"שנת אפס" של מהפכת הבינה המלאכותית ששוצפת את האנושות ומפלגת אותה לשני מחנות: ל"מחנה אוטופי-טכנולוגי" מול "מחנה פסימי-טכנולוגי". בעוד מדינות העולם המערבי והמתקדם טכנולוגית מאמצות את ההאצה הטכנולוגית ורושמות פריצות דרך, חלקים גדולים משאר העולם נותרים מאחור. פערי חדשנות אלה צפויים להשפיע עמוקות על המגמות הדמוגרפיות והפוליטיות במאה הקרובה. מאמר זה סוקר את התרחישים האפשריים בין השנים 2025–2125, בחלוקה לארבעה רבעים בני 25 שנה כל אחד, תוך ניתוח ששת הנושאים המרכזיים:

·        בינה מלאכותית.

·        השפעות כלכליות.

·        השפעת הדת כגורם מרסן.

·        תרחישי ופוטנציאל מלחמה.

·        השפעת תאגידים.

·        דינמיקה של מדינות חדשות.

עבור כל פרק זמן נבחן הן את המגמות הצפויות והן תרחישים אופטימיים ופסימיים אפשריים, כולל השוואה בין מדינות מפותחות (העולם המערבי והטכנולוגי) למדינות מתפתחות (יתר העולם) בטבלאות מסכמות.

המטרה היא להציג  תמונת מאקרו מקיפה של העתיד הדמוגרפי-פוליטי בצל הפער הטכנולוגי הגלובלי.

2025–2050:      העמקת הפער הטכנולוגי ותחילתה של עידן הבינה המלאכותית

בעשור השני של המאה ה-21 ולקראת 2050, העולם חווה את ניצני ההשלכות של ההאצה הטכנולוגית. בתקופה זו הבינה המלאכותית מתפתחת מקונספט ראשוני לנוכחות יומיומית המשנה תעשיות רבות. מדינות מפותחות משקיעות משאבים עצומים בפיתוח ובאימוץ הבינה המלאכותית,  רובוטיקה ואוטומציה דבר שמגדיל את הפרודוקטיביות ומחדש את שוק העבודה תוך ציפייה לפריון חסר תקדים הודות ל-AI  בכלכלה המערבית.

 לצד זאת, קיימים חששות מוצדקים: תרחיש פסימי מדבר על כך שמשרות רבות ייעלמו עקב אוטומציה דבר שיוביל לאבטלה המונית ולהחרפת אי-השוויון בין בעלי האמצעים לחסרי האמצעים. לעומת זאת, תרחיש אופטימי גורס שהממשלות ינהיגו מדיניות שתמנף את הבינה המלאכותית ליצירת עבודות חדשות ולהכשרת כוח אדם כך שהטכנולוגיה תשמש משלימה ולא כתחליף לבני אדם.

בפועל, ייתכן ששתי המגמות יתרחשו במקביל באזורים שונים בעולם כך שבמערב תחזיות אופטימיות יותר  בעוד שבמדינות מתפתחות רבות החשש מתרחיש הדחקה טכנולוגית גבוה.

השפעות כלכליות: עד אמצע המאה, הכלכלות המובילות (צפון אמריקה, אירופה, מזרח אסיה) נהנות מצמיחה מתונה אך יציבה, בין היתר בזכות שילוב AI ושיפור היעילות. מנגד, מדינות מתפתחות רבות נאבקות להדביק את הפער. בעולם המפותח, התוצר לנפש גבוה וממשיך לעלות, בעוד באפריקה ובאזורים פחות מפותחים (למרות גידול אוכלוסייה) הכלכלה מתקשה לצמוח באותו קצב.

הפער הכלכלי בין הגושים מתרחב: מדינות עשירות קוצרות את רוב פירות ההתייעלות הטכנולוגית  בעוד מדינות עניות נותרים מאחור  (Tipping the scales: AI's dual impact on developing nations). יתרה מכך, אוטומציה מואצת מתחילה לכרסם ביתרון היחסי של מדינות מתפתחות רבות שהתבססו על עבודה זולה: רובוטים ובינה מלאכותית מחליפים עובדים במפעלי טקסטיל, אלקטרוניקה וכדומה דבר שמצמצם את התמריץ לייצר במקומות אלו  (Tipping the scales: AI's dual impact on developing nations).

 בתסריט הפסימי  עד 2050 חלק מהמדינות העניות עלולות לחוות קיפאון ואף קריסה כלכלית, אבטלה גואה, חובות חיצוניים ותלות בסיוע. בתסריט האופטימי חלק מהכלכלות המתפתחות ינצלו טכנולוגיות חדשות ל"קפיצת מדרגה"  (Leapfrogging) תוך שימוש ב-AI  בחקלאות וחינוך לשיפור התפוקה והשירותים גם ללא תשתית מסורתית מפותחת. ישנן כבר דוגמאות מעודדות: מערכות למידה מותאמות אישית וייעוץ רפואי מבוסס AI  מתחילות להופיע אפילו באפריקה ובדרום אסיה  ומסייעות לגשר על מחסור במורים ורופאים (Tipping the scales: AI's dual impact on developing nations) (Tipping the scales: AI's dual impact on developing nations).  עם זאת, פערי העושר בין המדינות המפותחות למתפתחות בשנת 2050 צפויים עדיין להיות משמעותיים מאוד.

השפעת הדת והחברה: בשנים אלו ניכרת מתיחות בין מגמות מודרניזציה למהפכות שמרניות. בעולם המערבי ממשיך תהליך חילון  והתרחקות מדת ממוסדת  במיוחד בקרב הדורות הצעירים. לעומת זאת, באזורים רבים בעולם המתפתח (המזרח התיכון, אפריקה וחלקים מדרום אסיה) הדתות המסורתיות ואידאולוגיות שמרניות מוסיפות להיות כוח חברתי ופוליטי מכריע. הדת משמשת ככוח מרסן בפני שינוי חברתי מהיר: ממשלות וקהילות שמרניות עלולות להתנגד לרפורמות בתחומי חינוך, מעמד האישה או חופש הביטוי בתואנה של שימור ערכי הדת. דוגמה קיצונית בימינו היא שלטון הטליבאן באפגניסטן שמאז חזרתו לשלטון ב-2021 בלם שוב את גישת הנשים להשכלה ותעסוקה. החלטת הטליבאן לאסור על בנות ללמוד מעבר לכיתה ו' ולסגור את האוניברסיטאות לנשים מהווה רגרסיה חברתית דרמטית בשם פרשנות דתית קיצונית (Taliban ban on girls’ education defies both worldly and religious logic | Education | Al Jazeera) (Taliban ban on girls’ education defies both worldly and religious logic | Education | Al Jazeera).  מהלכים כאלה פוגעים בהון האנושי וביכולת המדינות לעמוד בקצב הקדמה. עד 2050, ייתכן שנראה מוקדים נוספים של "התנגשות ציוויליזציות" בין אוכלוסיות צעירות ושאפתניות הדורשות מודרניזציה וזכויות לבין משטרים או מנהיגים דתיים המתנגדים לכך. בתרחיש האופטימי חלק מהחברות הדתיות ימצאו דרכים לפרש את עקרונותיהן באופן שמתיישב עם קדמה (למשל אימאם המכריז שהשכלה וטכנולוגיה אינן סותרות את האמונה), וכך הדת תהיה גורם מייצב ולא מעכב. בתרחיש הפסימי המתח הזה יגבר: עלולה להתחולל הקצנה דתית נוספת בתגובה לחדירת ערכי המערב לרבות הופעת תנועות פונדמנטליסטיות חדשות או התחזקות הקיימות, דבר שיוביל לעימותים פנימיים חריפים ולהסתגרות תרבותית של חלק מהמדינות המתפתחות.

תרחישי מלחמה וביטחון (עד 2050): פערי העוצמה הטכנולוגית והכלכלית כבר מתחילים למתוח קווי שבר גיאופוליטיים. בעולם המפותח נהנות המדינות מחוסן יחסי (צבאות עתירי-טכנולוגיה, נשק מדויק, מודיעין מבוסס בינה מלאכותית) בעוד מדינות עניות ובלתי-יציבות ניצבות בפני סכנות הולכות וגוברות. מספר מגמות סיכון עיקריות מתבלטות: (1) מאבקי משאבים ואקלים: שינויי האקלים מחמירים תנאי חיים באזורים הפגיעים. לפי הערכות, עד 2050 יותר מ-75% מאוכלוסיית העולם עלולים לחוות מצוקת מים חמורה (New frontiers of conflict | United Nations Development Programme). באפריקה ובמזרח התיכון המשמעות הרסנית – בצורות ממושכות גורמות למדבור, לפגיעה בחקלאות ולנדידת אוכלוסיות. הגירת עקות בצורת צפויה לזנק בעד 200% עד 2050 (New frontiers of conflict | United Nations Development Programme), מה שיוביל לתחרות על אדמות ומקורות מים בין חקלאים לנוודים ובין עמים ושבטים – ויעורר סכסוכים אלימים על עצם השרידות. כבר כיום 40% מהסכסוכים הפנימיים בעולם קשורים למשאבי טבע (New frontiers of conflict | United Nations Development Programme), ונתון זה עלול לעלות. דוגמאות אפשריות לריבונות בסכנה: עימות על מי הנילוס בין מצרים לשכנותיה בדרום; מתח בין קהילות רועים וחקלאים בסאהל; והתפרצויות אלימות בניגריה על חלוקת אדמות פוריות. במקביל, המעבר לאנרגיה מתחדשת עשוי להצית מתיחויות חדשות: הביקוש העולמי למינרלים קריטיים (ליתיום, קובלט, נדירים) צפוי להכפיל עצמו ואף יותר (New frontiers of conflict | United Nations Development Programme), מה שעלול להביא ל"מרוץ משאבים" חדש באפריקה ובדרום אמריקה, תוך ניצול אזורים עם ממשל רופף. (2) שקיעת מדינות נפט שמרניות: מדינות במזרח התיכון וצפון אפריקה שתלויות בנפט נמצאות בפני תהליך "דה-פחמון טראומטי" – ככל שהעולם יפחית שימוש בדלקים מאובנים, כלכלותיהן עלולות לקרוס אם לא diversifikasi בזמן. מצב כזה עלול לערער יציבות פוליטית ולגרום אפילו למלחמות אזרחים על שליטה במשאבים המצטמצמים (New frontiers of conflict | United Nations Development Programme). למשל, תרחיש של התמוטטות כלכלית בוונצואלה או בניגריה עקב ירידת ביקוש הנפט, או זעזועים במפרץ הפרסי כשהכנסות הנפט נופלות. (3) טרור וטכנולוגיה: פער טכנולוגי מנוצל גם בידי גורמי טרור ופשע. ארגוני טרור באזורים כושלים (דאע"ש-לשעבר, בוקו חראם, אל-שבאב) מגייסים צעירים מתוסכלים ומשתמשים בטכנולוגיות פשוטות אך קטלניות – מל"טים מסחריים מוסבים לנשק, הצפנת תקשורת, מתקפות סייבר – כדי לאתגר משטרים מקומיים ואף לפגוע במטרות במדינות המפותחות. תרחישים ביטחוניים של העשור הקרוב עשויים לכלול מתקפות סייבר הרסניות על תשתיות (כבר ב-2020s אירעו תקיפות על רשתות חשמל ובנקים), וכן שימוש הולך וגובר בבינה מלאכותית ליצירת נשק אוטונומי. למעשה, נשקי AI ראשוניים כבר קיימים (כגון רחפנים תוקפים עם בינה מובנית), וההערכה היא שעד 2050 לוחמה מונחית-AI תהפוך למציאות יומיומית (New frontiers of conflict | United Nations Development Programme). מדינות מפותחות ישתמשו יותר בכלים כאלה לשמירת היתרון הצבאי, בעוד קבוצות חמושות לא-מדינתיות עלולות להשיג גרסאות פשוטות וליצור כאוס אזורי. בתרחיש הפסימי לתקופה זו, נראה מספר הולך וגדל של עימותים אלימים בעולם המתפתח: מלחמות אזרחים באפריקה בשל קריסת מדינות תחת עומס אוכלוסייה, מלחמות אזוריות במזרח התיכון על רקע אתני-דתי (למשל עימות סוני-שיעי מתחדש, או סכסוך בין איראן למדינות ערב), ואפילו עימות בדרום-מזרח אסיה – ייתכן סביב שטחים בים סין הדרומי או משבר הומניטרי גדול בבנגלדש בעקבות עליית פני הים. העולם המפותח, על אף עוצמתו, לא יהיה חסין: זרמי פליטים גדולים מדרום לצפון ייצרו לחץ על גבולות אירופה וארה"ב, ופעולות טרור נקודתיות ימשיכו לאיים. בתרחיש האופטימי, הקהילה הבינלאומית תגביר את שיתוף הפעולה למניעת סכסוכים – השקעות בסיוע אקלים, מנגנונים לחלוקת מים, תיווך בסכסוכים דתיים – ובלימת מירוץ חימוש הבינה המלאכותית באמצעות אמנות גלובליות (בדומה למאמץ נגד נשק כימי/גרעיני). במצב כזה, עד 2050 מספר הסכסוכים האלימים עשוי דווקא לרדת, או להישאר מקומי ומוגבל, בעוד רוב המדינות המתפתחות מצליחות לשמור על יציבות יחסית למרות האתגרים.

השפעת תאגידים: בעשורים אלו מתחדד תפקידם של התאגידים הרב-לאומיים כשחקנים גלובליים רבי-עוצמה. בסוף שנות ה-2020 ותחילת ה-2030 כבר ראינו שחברות טכנולוגיה, פיננסים ואנרגיה צוברות עוצמה כלכלית הגדולה מזו של רבות מהמדינות. כמה מתאגידי הענק מחזיקים משאבים והכנסות המשתווים לתמ"ג של מדינות בינוניות (Global Issues: The Rise of Non-State Actors in the 20th and 21st Century) – למשל, ההכנסות השנתיות של חברת-על אחת יכולות לעלות על התוצר הלאומי של שבדיה (Global Issues: The Rise of Non-State Actors in the 20th and 21st Century). מצב זה מוביל לכך שתאגידים מסוגלים להשפיע ישירות על מדיניות ציבורית וחקיקה: בעולם המפותח מדובר בעיקר בלובי פוליטי ובמעורבות בגיבוש תקנות בתחומים כמו מיסוי, פרטיות, וסחר. חברות כגון גוגל, אפל, אמזון ודומותיהן נעשות לשחקן מרכזי בעיצוב חיי היום-יום – מתשתיות תקשורת ועד זרימת מידע – מה שמעניק להן כוח עצום מול ממשלות דמוקרטיות. קיים "מתח לגיטימיות" בין המדינה לרב-לאומי: הרי התאגידים אינם נבחרים, אך החלטותיהם מעצבות חברות שלמות (Global Issues: The Rise of Non-State Actors in the 20th and 21st Century). במדינות מתפתחות לעתים תלותן בתאגידים גלובליים גבוהה אף יותר. משקיעים זרים וחברות ענק נכנסים למדינות אפריקה ואסיה עם הון וטכנולוגיה, ולעיתים מקבלים הטבות מפליגות בשל רצון המקומיים בפיתוח. כך עלול להיווצר מצב שתאגיד פרטי מנהל למעשה נכסים לאומיים – למשל, תאגיד חקלאות בין-לאומי המעבד שטחים נרחבים במדינה אפריקאית, או חברת היי-טק שמקימה ומתחזקת את תשתית האינטרנט במדינת אי באוקיינוס השקט. בתרחיש הפסימי, השפעה זו תהיה מנוכרת ואינטרסנטית: תאגידים ינצלו חולשת משטרים כדי להשיג חוזים לא הוגנים, להעסיק עובדים מקומיים בתנאים ירודים, ולעקוף רגולציה (זיהום סביבה, העלמות מס). דוגמה בולטת היא אזורי כרייה בקונגו ובמערב אפריקה, שם תאגידי כרייה בינלאומיים ניצלו במשך שנים את אוצרות הטבע תוך פגיעה בזכויות אדם ובסביבה (Global Issues: The Rise of Non-State Actors in the 20th and 21st Century) (Global Issues: The Rise of Non-State Actors in the 20th and 21st Century). תסריט שלילי זה יביא להגברת תחושת ה"קולוניאליזם הכלכלי" ולתגובות נגד – הפגנות אנטי-תאגידיות, ואף הלאמת נכסים בידי ממשלות פופוליסטיות. בתרחיש האופטימי, התאגידים יתרמו משמעותית לפיתוח: למשל, השקעות מסיביות באנרגיה מתחדשת במדינות עניות, מיזמי אחריות חברתית רחבי-היקף (כגון פריסת אינטרנט לווייני זול בכל אפריקה, מתן חינוך דיגיטלי בחינם וכד'), ותיאום עם ממשלות לטובת מטרות הקיימות. תרחיש כזה יראה שיתוף פעולה בין המגזר הפרטי לציבורי, כאשר תאגידים מאמצים קוד אתי והתנהלות שקופה, ואילו הממשלות מחוקקות חוקים גלובליים למיסוי ולהגבלת ניצול. כך או כך, עד 2050 אנו עדים לכך שלתאגידים יש מעמד מקביל כמעט למדינות – הם מעצבים מדיניות, חברה וסביבה באופן שמעלה שאלות כבדות לגבי ריבונות ומי למעשה שולט בעתיד.

דינמיקה של מדינות חדשות: בתקופה זו שלפני אמצע המאה ה-21 מתחילים להסתמן ניצנים של שינוי במפת המדינות. הלחצים הטכנולוגיים, הכלכליים והחברתיים פועלים בכיוונים מנוגדים: חלקם דוחפים לאיחוד ולשיתוף פעולה בין מדינות, בעוד אחרים מביאים לפיצול ולשאיפות בדלניות. מגמות פיצול נראות בעיקר במקום שבו ממשלות לא מצליחות לענות על צורכי האוכלוסייה. לדוגמה, במזרח התיכון המתוח ייתכן שנראה בשנים 2030–2040 התבססות של ישויות מדיניות חדשות דה-פאקטו: כורדיסטן עצמאית עשויה לקרום עור וגידים בחלקים מעיראק וסוריה בהסכמה שבשתיקה של המערב; דרום תימן עלול להתנתק מחדש מצפון תימן בעקבות מלחמת האזרחים וההתערבות האזורית; ואזורי השלטון העצמי הכורדיים/שיעיים/סוניים בעיראק ובסוריה יהפכו אולי למדינות-למחצה. באפריקה, גבולות קולוניאליים ישנים ממשיכים להיות אתגר – מדינות כושלות כמו סומליה, דרום סודאן או הרפובליקה המרכז-אפריקאית עלולות להתפרק לחבלי ארץ הנשלטים על-ידי מיליציות ושבטים מקומיים. גם במעצמות גדולות יתכנו זעזועים: ישנם אנליסטים שצפו אפילו התפרקות אפשרית של הפדרציה הרוסית בעשור זה, עקב לחץ כלכלי, דמוגרפי (אוכלוסייה קטנה ומזדקנת) והוצאות צבאיות כבדות (The Next 100 Years: A Forecast for the 21st Century - Wikipedia). לפי תרחיש כזה, רוסיה יכולה לאבד אחיזה ברפובליקות ואזורים פריפריאליים (צפון הקווקז, סיביר והמזרח הרחוק) ולראות אותם זוכים בעצמאות דה-פאקטו. גם סין – למרות כוחה – מתמודדת עם פערים פנימיים עצומים בין החוף העשיר למערב העני. כבר באמצע המאה, יתכן שהמתחים האלה יביאו לדרישות אוטונומיה נרחבות בפרובינציות, או לדיכוי כבד מצד בייג'ינג. פרשנים אף שיערו אפשרות של "פיצול סין" בעתיד אם השלטון המרכזי לא יצליח לאזן בין האזורים (The Next 100 Years: A Forecast for the 21st Century - Wikipedia), אם כי מדובר בתרחיש קיצוני. מנגד, מגמות איחוד חיוביות קיימות: לאחר יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי (ברקזיט), שאר אירופה מגבשת את שורותיה, ואולי עד 2050 האיחוד יהפוך לפדרציה מלוכדת יותר במקום אוסף מדינות – סוג של "ארצות הברית של אירופה". באפריקה, ארגונים אזוריים (כגון ECOWAS, EAC) מקדמים אינטגרציה כלכלית ופוליטית. למשל, "הפדרציה של מזרח אפריקה" – מיזם איחוד בין קניה, טנזניה, אוגנדה, רואנדה, בורונדי ודרום סודאן – יכולה לקרום עור וגידים בסוף שנות ה-2040 כאיחוד מדיני חדש בעל מטבע ומוסדות משותפים. גם באזורים אחרים, שיתופי פעולה חוצי-גבולות עשויים ליצור מסגרות-על: בריתות של מדינות מתפתחות לדרישת נתח הוגן מהעוגה הטכנולוגית (אולי "גוש הדרום" שיתאגד מול "גוש הצפון" העשיר). בתרחיש האופטימי עד 2050, מוקדי המתיחות נפתרים בדרכי שלום – למשל, הסכמים בינלאומיים שמעניקים אוטונומיה למיעוטים לאומיים במסגרת מדינות קיימות (כמו הסכם פדרלי בטורקיה שמעניק עצמאות חלקית לכורדים במקום מלחמה). בתרחיש הפסימי, לעומת זאת, נראה שורה של מדינות מתפוררות ואפילו היעלמותן מהמפה: ייתכן שעיראק וסוריה כפי שהכרנו לא יהיו עוד כמדינות מאוחדות, וחבלי ארץ חדשים (כורדיסטאן, עלווית, סונית וכו') יתפסו את מקומן; אולי גם מדינות כמו לוב, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו או אפגניסטן יתפרקו למספר ישויות יריבות בשל חוסר יכולת של השלטון המרכזי לשלוט ולהתפתח. מגמות כאלה יביאו את מספר המדינות בעולם לעלייה – אפילו מעל 200 – ויסבו את תשומת הלב הבינלאומית לצורך בסדר עולמי חדש כדי להתמודד עם רסיסי המדינות הללו.

להלן טבלה המסכמת את ההבדלים העיקריים בין העולם המפותח להעולם המתפתח בתקופה 2025–2050:

תחום

מדינות מפותחות (מערב וטכנולוגי)

מדינות מתפתחות (יתר העולם)

בינה מלאכותית וטכנולוגיה

אימוץ נרחב של AI ואוטומציה בתעשייה ובשירותים. פריון העבודה עולה, כוח האדם עובר הסבה לתפקידים מבוססי טכנולוגיה. מדיניות ציבורית מתחילה להתמודד עם אבטלה טכנולוגית (דיון על הכנסה בסיסית אוניברסלית וכד').

אימוץ מוגבל של AI בשל עלויות וחוסר תשתית. שימוש בעיקר בטלפונים חכמים ובכלי AI בסיסיים (תרגום, חקלאות חכמה) אך ייצור הטכנולוגיה מתרכז בחו"ל. חשש מאיבוד מקומות עבודה ליצור אוטומטי ללא חלופות מקומיות.

כלכלה וצמיחה

צמיחה מתונה אך יציבה, תמ"ג לנפש גבוה וממשיך לעלות. הטכנולוגיה תורמת להגדלת העוגה הכלכלית. שווקים מפותחים מושכים הון והשקעות. פערי הכנסה פנימיים קיימים אך הרווחה מתמודדת איתם חלקית.

תמונת מצב מעורבת: חלק מהכלכלות (בעיקר באסיה) צומחות ומצמצמות פערים באמצעות תיעוש ומסחר, בעוד אחרות (רבות באפריקה ובמזה"ת) מדשדשות או בקיפאון. אוכלוסייה גדלה מהר מכושר הכלכלה לייצר מקומות עבודה, מה שגורם לאבטלה גלויה וסמויה. סכנה למשברי חוב ואינפלציה במדינות חלשות.

חברה ודת

חברה ברובה עירונית ומזדקנת; רמת דתיות נמוכה יחסית, דגש על אינדיבידואליזם וחילוניות. קיימת פתיחות לשינויים חברתיים (למשל שוויון מגדרי ונטייה מינית) וחקיקה פרוגרסיבית.

אוכלוסייה צעירה וצומחת, במיוחד באפריקה. הדת מהווה גורם מלכד מרכזי בחברה. ערכים שמרניים נפוצים – משפחתיות, מבנה פטריארכלי – ורפורמות מערביות נתקלות לעיתים בהתנגדות אידאולוגית. חלק מהחברות חוות מתח בין צעירים משכילים לאליטות דתיות מסורתיות.

ביטחון וסכסוכים

הגבולות הלאומיים יציבים, ללא מלחמות על אדמת המדינות המפותחות. עיקר המעורבות בסכסוכים היא דרך בריתות (נאט"ו) או מבצעי שלום הרחק מגבולותיהן. איום טרור ופשע קיים אך מנוהל באמצעות מודיעין וטכנולוגיה. עליונות צבאית טכנולוגית (מל"טים, סייבר, חלל) משמרת הרתעה.

ריבוי מוקדי אי-יציבות: מלחמות אזרחים (מזרח קונגו, סומליה, תימן וכו'), עימותים אזוריים (הודו-פקיסטן, איראן-סעודיה בהשפעה עקיפה), וטרור פנימי. שינוי האקלים מחריף סכסוכים על מים וקרקע. מדינות חלשות עלולות להתמודד עם מיליציות חמושות החזקות מהצבא הלאומי. חלקן מסתמכות על סיוע צבאי זר כדי לשרוד.

תאגידים והשפעה

תאגידי ענק משפיעים על קבלת ההחלטות – דרך לובי פוליטי, השקעות ותעסוקה. ממשלות מתמרנות בין עידוד יזמות לבין פיקוח ורגולציה על מונופולים. הציבור מודע לכוח התאגידים ומתנהל שיח ער על אחריותם החברתית (לדוגמה, דיונים על פירוק חברות Big Tech).

ממשלות רבות תלויות בהשקעות זרות, מה שנותן לתאגידים בינלאומיים השפעה גדולה. לעיתים תאגידים מפעילים פרויקטים (מכרות, חוות, נמלים) כאיים מבודדים עם פיקוח מקומי מועט. שחיתות שלטונית עלולה להגביר את כוח התאגידים על חשבון טובת האוכלוסייה. מנגד, במדינות יציבות יחסית (הודו, ברזיל) צומחים גם תאגידים מקומיים חזקים כשחקני-נגד.

גבולות ומדינות

מספר המדינות יציב; כמה ניסיונות בדלנות (קטלוניה, סקוטלנד) עולים לדיון אך מתמוססים תחת פשרות. גושים על-לאומיים מתחזקים (האיחוד האירופי מתקדם לאיחוד הדוק יותר). סדר עולמי שנקבע לאחר מלח"ע II עדיין תקף ברובו, אם כי מאותגר ע"י כוחות חדשים (סין).

שינוי גבולות אפשרי עקב סכסוכים והתפרקות פנימית: לפחות מדינה אחת התפצלה (למשל סודאן -> סודאן ודרום סודאן). ישויות אוטונומיות נרחבות (כמו כורדיסטן העיראקית) מתפקדות כמעט כמדינות. גבולות רבים נותרים שרירותיים ולא משקפים חלוקה אתנית/דתית, מה שגורם למתיחות מתמדת ופוטנציאל לפיצול עתידי.

תרחיש אופטימי 2025–2050: המדינות המפותחות משתפות ידע וטכנולוגיה עם המתפתחות, מסייעות בהכשרת כוח אדם ובהשקעות ירוקות. חלק מהכלכלות העניות מצליחות לזנק קדימה ("הנמרים האפריקאים" הראשונים מופיעים). שיתופי פעולה בינלאומיים מפחיתים סיכוני מלחמה – למשל, יוזמה גלובלית לטיפול במחסור מים מונעת את "מלחמות המים" הצפויות. החברה האזרחית מתחזקת אפילו במשטרים שמרניים, ודוחפת לרפורמות מתונות בהתאם למסורת המקומית. עולם התאגידים מאמץ שקיפות ואחריות חברתית, וממשלות מתאמות רגולציה גלובלית לריסון כוחם. בסוף התקופה, הפערים בין צפון לדרום קיימים אך נמצאים במגמת צמצום.

תרחיש פסימי 2025–2050: העולם נכנס ל"מלכודת הפער" – המדינות העשירות נעשות עשירות יותר ומתקדמות טכנולוגית, בעוד עניות רבות שוקעות בחובות, אבטלה ועימותים. חדשנות הבינה המלאכותית מרוכזת בכמה מעצמות, ושאר העולם מקבל רק פירורים, מה שמעמיק תסכול ותחושות קיפוח. תנועות דתיות קיצוניות תופסות תאוצה בקרב אוכלוסיות שמרגישות שמודרות מהקידמה, ומקשות עוד יותר על שילוב אותן מדינות בכלכלה הגלובלית. מספר עימותים אלימים פורץ במקביל – משברי רעב, פליטים ומגיפות מתפשטים באזורים כושלים, בעוד המדינות המפותחות מתבצרות בגבולותיהן המוגנים, עסוקות בענייניהן. התאגידים הבינ"ל, במקום להיות גורם מייצב, מואשמים בהחרפת הניצול; חלקם אף שוכרים כוחות אבטחה פרטיים גדולים ומשתתפים בעקיפין בסכסוכים על משאבים. מספר מדינות נכשלות הופך ל"שטחים הפקר" שבהם אין שלטון מרכזי מתפקד – מצע נוח להתבססות טרור והגירת המונים. בתקופה זו העולם ניצב בפני סכנה מוחשית של חלוקה חדה בין "איים של שפע" במערב ובמזרח אסיה, לבין "ים של מצוקה" ברחבי אפריקה ואזורי סכסוך, עם מעט מאוד גשרים בין השניים.

2050–2075: העידן האוטומטי – שגשוג וקריסה זה לצד זה

ברבע השלישי של המאה ה-21 (2050–2075) מגיעות מגמות רבות לנקודת מפנה. אוכלוסיית העולם צומחת לשיאה סביב 9–10 מיליארד נפש, כשעיקר הגידול מתרחש באפריקה ובדרום אסיה. למעשה, לפי התחזיות, אפריקה תגדל מכ-1.4 מיליארד ב-2025 לכ-2.5 מיליארד ב-2050, ובהמשך לכ-3.5 מיליארד ב-2075 – חלק נכבד מהגידול העולמי (More than 8 out of 10 people in the world will live in Asia or Africa by 2100 - Our World in Data) (More than 8 out of 10 people in the world will live in Asia or Africa by 2100 - Our World in Data). במקביל, אוכלוסיית אירופה וצפון אמריקה מתייצבת או קטנה, וסין מתחילה להתמודד עם ירידה דמוגרפית לאחר עשורים של מדיניות ילד אחד ושינוי דפוסי ילודה. פירוש הדבר הוא שינוי במאזן העולמי: כ-2075, למעלה ממחצית מאוכלוסיית העולם חיה באפריקה ובדרום אסיה, בעוד חלקן של אירופה וצפון אמריקה זעום יחסית. הדינמיקה הזו, לצד התפתחויות טכנולוגיות מרחיקות לכת, מייצרת עולם בו שוכנות זו לצד זו תמונות מציאות מנוגדות בתכלית.

בינה מלאכותית וטכנולוגיה: עד אמצע המאה ה-21 הבינה המלאכותית הגיעה לבשלות גבוהה. מדינות פורצות דרך הצליחו לפתח מערכות AI המסוגלות לביצוע משימות מורכבות ברמת מומחיות, ואולי אף קירבו את האפשרות של בינה מלאכותית כללית (AGI) – AI ברמת גמישות וחשיבה דומה לאדם. התוצאה בעולם המפותח היא אוטומציה כמעט-מלאה של רבים מענפי המשק: מפעלים, שינוע ולוגיסטיקה מתנהלים ברובם ללא מגע יד אדם; פלטפורמות AI מנהלות מערכי בנקאות, משפט ורפואה בשיתוף פעולה עם אנשי מקצוע בשר ודם; ערים חכמות מנהלות את התחבורה, האנרגיה והשירותים באופן יעיל. הפרודוקטיביות מזנקת והרבה מוצרים ושירותים מיוצרים בעלות שואפת לאפס. עם זאת, גם האתגרים מזנקים: תרחיש פסימי ברבע זה הוא שגל האוטומציה מחולל אבטלה רחבה אפילו במערב – מיליוני עובדים מתחומים מסורתיים (נהגים, פקידים, ייצור) מוצאים את עצמם מיותרים ללא הסבה מספקת. תופעת "המובטלים הטכנולוגיים" עלולה להפוך קבועה, ולהוביל למשברים חברתיים ופוליטיים גם במדינות העשירות (למשל, תסיסה של מעמד הפועלים שאיבד מכבודו, והתחזקות פוליטיקאים פופוליסטים המנצלים זאת). תרחיש אופטימי, לעומת זאת, קורה אם החברה תתאים את עצמה: עבודה בשיתוף AI יוצרת עושר שמחולק בצורה חדשה – ייתכן באמצעות מס הכנסה שלילי או דיבידנד אוניברסלי מתאגידי הטכנולוגיה, כך שאפילו מי שאינו מועסק באופו מסורתי נהנה מרמת חיים נאותה. אפשרות אחרת היא קיצור שבוע העבודה באופן דרסטי (נניח 2–3 ימים בשבוע בלבד), כי יש די ויותר ייצור לספק את צרכי כולם. עדיין, אפילו בתרחיש האופטימי, הפערים בתוך המדינות המפותחות עלולים להתרחב אם לא ינקטו צעדים: בעלי ההון, היזמים ומפתחי הבינה המלאכותית צוברים הון עתק, בעוד חלק מהאוכלוסייה תלוי בקצבאות.

במדינות המתפתחות, השפעות המהפכה הטכנולוגית מגוונות. במדינות גדולות בעלות תשתית טובה וכוח אדם משכיל (למשל הודו, ברזיל, ואולי ניגריה ווייטנאם שהשתפרו) – ישנו אימוץ גובר של טכנולוגיות AI במגזר הציבורי והפרטי. במקומות אלו נוצרת אליטה טכנולוגית מקומית שמפתחת פתרונות AI מותאמים לצרכים (למשל, מערכות תרגום שפתיות לשפות אזוריות, רובוטים לחקלאות מדברית). אך בארצות עניות וחלשות מוסדות, ייתכן פיגור של עשרות שנים: הן לא מייצרות AI מתקדם בעצמן אלא תלויות בייבוא, ולעיתים קרובות גם לא יכולות להרשות לעצמן פרויקטי אוטומציה נרחבים. בניגוד למערב, כאן צפוי שפעולתן של מכונות לא תייתר מיידית עובדים – בין השאר כי שכר העבודה נמוך, והכדאיות של החלפת אדם ברובוט לא תמיד גבוהה. אולם ככל שמחיר הרובוטיקה והבינה המלאכותית יורד, אפילו במפעלים באפריקה ודרום אסיה נראה באמצע המאה רובוטים מחליפים פועלים. הדבר שוחק את המודל הכלכלי הישן של "התפתחות דרך תיעוש" שאותו עברו בזמנו מדינות אסיה: אם מפעל יכול לקום בארה"ב או אירופה עם רובוטים במקום לעבור לבנגלדש כדי לנצל ידיים עובדות זולות – אזי בנגלדש מפסידה את ההזדמנות. כך עלול להיווצר מעגל קסמים שלילי: מדינות מתפתחות לא מצליחות להתחרות בתפוקה הטכנולוגית של המפותחות, הייצוא שלהן מדשדש, האבטלה עולה – והן אפילו פחות מסוגלות להשקיע בחינוך ובטכנולוגיה. בתסריט פסימי קיצוני, חלק מהמדינות העניות פשוט יישארו הרחק מאחור, ללא שילוב של ממש בכלכלה העולמית החדשה, ונידונות לתלות בסיוע. מנגד, בתסריט אופטימי, עלות הטכנולוגיה הנמוכה עד 2075 מאפשרת כן פריצה: לדוגמה, מערכות AI פתוחות וקוד חופשי זמינות לכל, וסין/הודו (שגם להן אינטרס פוליטי) משתפות טכנולוגיות עם אפריקה; תכניות חינוך גלובליות יוצרות דור מהנדסים צעירים גם במדינות נחשלות, ואלה מקימים סטארטאפים מקומיים זולים שמפתחים פתרונות חדשניים בעלות נמוכה. ייתכן שנראה סטארטאפ AI ניגרי או סנגלי שמספק שירותי עיבוד שפה אפריקאית לכל היבשת, או חברות רובוטיקה בהודו המייצאות לכל הדרום הגלובלי. אפשרות אחרת היא התמחות אזורית: בעוד המערב מוביל בפיתוח טכנולוגי גולמי, מדינות מתפתחות מסוימות מפתחות נישות – למשל, תעשיית משחקי מציאות מדומה באמריקה הלטינית, או חוות שרתים וייצור אנרגיה ירוקה בצפון אפריקה לשוק העולמי.

השפעות כלכליות ואי-שוויון גלובלי: בתקופה זו מתבטאים באופן חריף ההבדלים בין אזורים שהצליחו לנצל את החדשנות לבין אלו שנותרו מאחור. תמונת מצב ב-2075: הכלכלות של ארה"ב, אירופה, יפן/קוריאה וכנראה גם סין והודו נמצאות ברמות חסרות תקדים של תפוקה ועושר, אם כי עם צמיחה איטית (שכן אוכלוסייתן כבר לא גדלה משמעותית). מנגד, כלכלות רבות באפריקה וחלק מהעולם הערבי מציגות תמ"ג לנפש נמוך מאוד, וחלקן אף נמוך משהיה ב-2025 בשל "מלכודת העוני". לפי תחזיות, אפריקה תהווה בסוף המאה כ-38% מאוכלוסיית העולם (More than 8 out of 10 people in the world will live in Asia or Africa by 2100 - Our World in Data), אך חלקה בעוגת הכלכלה יהיה קטן בהרבה, אם מגמות אלו לא תשתנינה. תרחיש פסימי קיצוני הוא הופעת עולם דו-קוטבי חדש: לא מזרח-מערב כמו במלחמה הקרה, אלא צפון-דרום – המדינות העשירות המרוכזות בחצי הכדור הצפוני (וצפון-מזרח אסיה) אל מול המדינות העניות מדרום. ייתכן מצב שבו 20% מאוכלוסיית העולם (ב"מדינת-על טכנולוגית" דמיונית שכוללת את OECD וסין) מחזיקים 80% מהתוצר והמשאבים, בעוד 80% מהאנושות נאבקים על חלוקת 20% הנותרים, עם רמות חיים נמוכות. פערים כאלה, אם יתממשו, עלולים להיות הגדולים ביותר בהיסטוריה המתועדת. הדבר יתבטא, למשל, בתוחלת חיים: במדינות עשירות עשויה התוחלת לעלות ל-90 ואפילו 100 (תודות לרפואה מותאמת אישית, עריכת גנים, שתלי סייבר וכו'), בעוד שבמדינות עניות התוחלת עלולה להישאר סביב 60 בשל תת-תזונה וקושי בנגישות לבריאות. שיעור העוני הקיצוני בעולם יהפוך כמעט חופף לשיעור העוני באפריקה – העוני יתרכז יותר ויותר ביבשת זו (More than 8 out of 10 people in the world will live in Asia or Africa by 2100 - Our World in Data), בעוד אסיה אמריקה והמערב כמעט ומיגרו אותו. גם בתוך מדינות רבות, אי-השוויון הפנימי יחריף: אליטות משכילות ומקושרות יתעשרו מאוד (למשל, משפחות ששולטות בחברות טכנולוגיה ונדל"ן מקומי בבירה אפריקאית), בעוד רוב האוכלוסייה מתמודדת עם יוקר מחיה וללא רשת ביטחון. כמובן, בתרחיש אופטימי הקודר הזה אינו גזרת גורל. אפשר לדמיין שעד 2075, האנושות תמצא מנגנונים לאיזון ולשיתוף בעושר: אולי באמצעות ארגונים בינלאומיים רפורמטיביים, השקעות של המדינות העשירות בפיתוח הדרום (מתוך הבנה שיציבות כולם תלויה בכך), או פריצות דרך שמאפשרות לכלכלות מדלגות-שלבים. אם למשל אנרגיה סולרית והיתוך גרעיני יהפכו שופעות וזולות בכל מקום, מדינות טרופיות עניות יכולות להפוך למעצמות יצוא אנרגיה נקייה. אם עלויות ההתפלה והחקלאות האנכית ירדו, אזורים צחיחים יוכלו לספק מזון לתושביהם. תהליכים כאלה עשויים לצמצם את פערי הרווחה בפועל למרות פערי התוצר. בנוסף, ייתכן שבמסגרת סחר גלובלי מחודש, מדינות מפותחות יכניסו העדפה מתקנת – למשל, מכסות יבוא נדיבות למוצרים מאפריקה, כדי לעזור לתעשיות שם לגדול. אך לשם כך נדרשות הכרעות פוליטיות לא קלות.

השפעת הדת ואידאולוגיה: ככל שהטכנולוגיה משנה את החיים מקצה לקצה, עולה השאלה כיצד מגיבות מערכות האמונה והערכים. בעולם המערבי, עד 2075, הדת המסורתית מוסיפה להתכווץ בחשיבותה עבור רוב האוכלוסייה; מספר ה"לא-משויכים" דתית (אתאיסטים, אגנוסטיים וכד') גבוה מאי פעם. ייתכן שמתפתחות אידאולוגיות חדשות כמעין "תחליף דת" – למשל, הומניזם טכני (אמונה בקידמה, במדע ובשיפור האדם באמצעות טכנולוגיה) או מנגד אקולוגיה עמוקה (גישה شبه-רוחנית הרואה בשמירת הסביבה ערך עליון). חלק מהאנשים במדינות העשירות עשויים לאמץ סוג של סינתזה בין רוחניות לקדמה – טקסים אישיים, מדיטציה, פילוסופיות מזרחיות – ללא הזדהות עם דת מאורגנת. לעומת זאת, בעולם המתפתח התמונה מורכבת: מצד אחד, מדינות רבות באפריקה ובמזרח התיכון מוסיפות להתאפיין באחוז גבוה מאוד של מאמינים אדוקים (נצרות, אסלאם, הינדואיזם). למעשה, מכיוון שאוכלוסיית המדינות הדתיות גדלה מהר יותר, במניין הגולמי של המאמינים מספרם בעולם עשוי להיות בשיא. אך אופייה של האמונה עשוי להשתנות: ייתכן ונראה תנועות דתיות חדשות המתגבשות כתשובה לעידן הבינה המלאכותית. למשל, פלגים בתוך האסלאם או הנצרות שמטיפים להתרחקות מכלים דיגיטליים מסוימים הנתפסים כמערערי מוסר; או גורואים הינדואיסטים המטיפים נגד הגשמה מלאכותית של חיים (בינה מלאכותית/רובוטים) כי זה "נגד דרכו של הטבע". תיתכן עלייה בפופולריות של כתות משיחיות או אפוקליפטיות שחוזות בחורבן כתוצאה מחטאי הטכנולוגיה – מעין "לודיטים דתיים". מנגד, יש גם מגמות של התאמת הדת לטכנולוגיה: זרמים שמרניים מפנימים שחייבים להשתלב במודרנה כדי לא לאבד מאמינים – למשל, כמרים איממים ורבנים שישתמשו בעצמם בכלי AI להפצת המסר (כבר כיום יש "רובוטי תפילה" ומכשירי לימוד דת מבוססי AI). הדור הצעיר בעולם המוסלמי והנוצרי באפריקה יהיה שונה מהוריו – מחובר לאינטרנט, רואה את החיים במקומות אחרים – וידרוש אולי פרשנויות פרוגרסיביות יותר של הדת, בדגש על צדק חברתי, חינוך ובריאות, מאשר על מגבלות ומצוות קשוחות. בתרחיש האופטימי 2050–2075, הדתות הממוסדות יעברו רפורמות פנימיות: מנהיגים דתיים מתונים יגנו אלימות קיצונית, וישתפו פעולה עם ממשלות בקידום מטרות כמו חינוך לכל וחיסון ממחלות – מה שיעניק לדת תפקיד חיובי כמקור משמעות וקהילתיות מבלי לעכב את הפיתוח. בתרחיש הפסימי, הפערים הטכנולוגיים עצמם יהפכו למוקדי תסיסה דתית: ייתכן שחלק מהאוכלוסיות בעולם המתפתח יראו בטכנולוגיה המערבית איום תרבותי, ויחזרו בגל גדול אל דתיות פונדמנטליסטית כדי לגבש זהות נפרדת. במצב כזה, עלול להתלקח "מלחמת ערכים" חריפה יותר בין קהילות – למשל, רדיפה של מיעוטים דתיים, או אפילו עימותים בין מדינות מונעי אידאולוגיה (תרחיש שבו קואליציה של משטרים דתיים רדיקליים מכריזה ג'יהאד/צלבנית כנגד מדינה מערבית בטענה להגנת האמונה). ניתן גם לתאר מצבים מיקרו-חברתיים של התפוררות: אם הטכנולוגיה מבטלת מקומות עבודה ומשנים הרגלים, צעירים מתוסכלים עלולים לפנות לדת או לכתות כאפיק מחאה – למשל, תנועה דתית מיליטנטית בקרב צעירי אפריקה המובטלים שמתנגדת לשלטון ה"מושחת והמערבי" במדינתם. בסיכום, הדת תוסיף להיות כוח דינמי – מרסן או מניע – תלוי כיצד מנהיגיה ומאמיניה יבחרו להגיב לסערות העידן החדש.

תרחישי מלחמה וביטחון (2050–2075): בעולם של אמצע-סוף המאה ה-21, שדה הקרב משתנה ללא הכר. טכנולוגיות שהיו מדע בדיוני הופכות למציאות: מערכות נשק אוטונומיות, חיילים רובוטיים, מתקפות סייבר מונחות AI, לווייני תקיפה במסלול סביב כדור הארץ – כל אלו משנים את כללי המשחק. במצב זה, הפער הצבאי בין המדינות המפותחות לאחרות כמעט מוחלט. למשל, צבא ארה"ב או נאט"ו בשנות ה-2060 מסוגל לפרוס נחילי רחפנים קטלניים אוטונומיים, הנשלטים ע"י בינה מלאכותית שמקבלת החלטות תקיפה במהירות הבזק – יכולת הרס בהיקף המזכיר נשק גרעיני בתחכומה (New frontiers of conflict | United Nations Development Programme). מדינות שאינן מחזיקות בטכנולוגיות כאלו לא יכולות כמעט להתמודד במלחמה סימטרית. לפיכך, מבנה הסכסוכים משתנה: מלחמות ישירות בין מעצמות טכנולוגיות הופכות לבלתי-סבירות (עקב עוצמת ההרס – הרתעה הדדית), ותחת זאת המאבקים קורים בפריפריה, דרך מלחמות פרוקסי ועימותים לא-סימטריים. לדוגמה, יתכן עימות לא ישיר בין ארה"ב ובעלות בריתה לבין סין/רוסיה באפריקה או בדרום אמריקה: כל צד תומך בבעלות ברית מקומיות במלחמה אזורית (בדומה למלחמות קוריאה ווייטנאם במאה ה-20, אך עם טוויסט טכנולוגי). בתרחיש פסימי במיוחד, מלחמה קרה חדשה הופכת לחמה – למשל, משבר טאיוואן סביב 2050 שמתפתח למלחמה מוגבלת בין סין לארה"ב. במלחמה כזו, מערכות AI ולוחמת סייבר יהיו בקו הראשון: השבתת רשתות חשמל, לוחמה אלקטרונית משתקת, מתקפות לוויינים. התוצאות עלולות להיות הרסניות גם ללא שימוש בנשק גרעיני. עם זאת, שני הצדדים יעצרו כנראה לפני חציית קו האימים, וייאלצו להסכים על שביתת נשק כשיתברר שהנזק הדדי וחמור. מעבר לכך, מלחמות אזוריות בעולם המתפתח עלולות להתפרץ למימדים גדולים. דוגמאות ריאליסטיות לתקופה זו: התלקחות רב-מדינתית בקרן אפריקה – למשל סכסוך על מי הנילוס שגורר את אתיופיה, סודאן ומצרים למלחמה, עם מעורבות מעצמות ברקע בשל אינטרסים (סין בעלת השקעות בסכר, ארה"ב מגבה את מצרים). סכסוך כזה, אם יקרה באמצע המאה, ילווה כנראה ברעב המוני והגירה של עשרות מיליונים – מה שיוסיף מימד של אסון הומניטרי וקושי בינלאומי להתמודד. המזרח התיכון מוסיף להיות נפיץ: תרחיש אחד – איראן מגיעה לסף גרעיני בתחילת שנות ה-2030, מה שמביא מירוץ חימוש אזורי. עד 2050, מספר מדינות מזרח תיכוניות (אולי סעודיה, מצרים, איראן, טורקיה) מחזיקות נשק גרעיני. הדבר מייצר "שלום קר" מתוח – בדומה להודו-פקיסטן – אך גם סכנה שטעות או קיצונים יביאו לשימוש בנשק יום הדין. סכסוכים בחצי האי ההודי: אם שינוי האקלים יחמיר, בנגלדש תעמוד בפני שיטפונות ופליטי אקלים בהיקפי ענק, שעלולים להצית עימות עם הודו ומיאנמר. הודו-פקיסטן, שתיהן מעצמות גרעין, עשויות להיקלע למשבר חוזר בקשמיר סביב 2060, אולי בשל מאבק על מים (קרחוני ההימלאיה) או פיגוע טרור גדול – משבר שיידרש מאמץ בינלאומי אדיר כדי למנוע הסלמה גרעינית.

בנוסף לעימותים המסורתיים, מופיעים ממדים חדשים ללחימה: הלוחמה הקיברנטית (סייבר) הופכת כלי עיקרי – מדינות וארגונים משתמשים ב-AI כדי למצוא פרצות ולחדור למערכות אויב, לשבש כלכלה, תשתיות ואפילו תודעה. מתקפות DeepFake ותעמולה מונחית אלגוריתמים מסוגלות לגרום לערעור פנימי (לדוגמה, התערבות זרה בבחירות נעשית מתוחכמת להפליא עד שקשה להבחין באמת). תחום אחר הוא לוחמה בחלל: עד 2075, יש לוויינים צבאיים רבים (אולי גם בסיסים ירחיים/ממסריים) ומסלולי הלוויינים רוויים. תרחישי קרבות חלל – פגיעה בלווייני GPS, מתקני תקשורת וחיישנים – הם חלק מכל עימות בין מעצמתי. עולם ללא GPS וללא תצפית לוויינית לכמה שבועות, למשל, עלול לשבש את הסחר והניהול הגלובלי בצורה דרמטית. בעולם המתפתח, בוודאי שלא יקנו יכולות חלל כאלו אלא אם כן בזכות ברית עם מעצמה. כך, במלחמות אזוריות, נראה מצבים שבהם צד מקומי מסוים נהנה מתמיכת מעצמה (לווייני ריגול, מודיעין, ייעוץ AI) וצד אחר לא – מה שיוצר הטיה עצומה בתוצאה. בתרחיש האופטימי, רוב הסיכונים הללו מנוהלים דרך הסכמים ומוסדות: למשל, אמנה בינלאומית להגבלת נשק אוטונומי קטלני (בדומה לאמנות נגד מוקשים ונשק כימי) מקודמת החל משנות ה-2030, ומדינות רבות מצטרפות אליה ומרסנות שימוש ב"רובוטים הורגים". שיתוף פעולה מודיעיני בין מעצמות מסכל טרור גרעיני ומתקפות סייבר בקנה-מידה גדול. בנוסף, השקעה בפתרון סכסוכים – כמו ועידות אזוריות באפריקה ובאסיה בתמיכת האו"ם – מפחיתה חלק מהמלחמות המקומיות. ייתכן גם שטכנולוגיות הגנתיות מתפתחות: מערכות לייזר יירטו נחילי רחפנים, בינה מלאכותית תנטר התקפות סייבר בזמן אמת ותבלום אותן. אם התרחיש האופטימי יתממש, אזי על אף הפוטנציאל ההרסני, עולם 2075 יהיה לא יותר אלים מעולם 2025, ואולי אף בטוח יותר מבחינת סיכוי למלחמות גדולות. בתרחיש הפסימי, לעומת זאת, המחצית השנייה של המאה רואה כמה מלחמות אזוריות הרסניות וגלובליזציה של אי-יציבות: סכסוך גדול אחד גורר מעורבות של רבים (דוגמת "מלחמת עולם זעירה" על אדמת מדינה מתפתחת), שימוש בנשק יום הדין הטכנולוגי (למשל שיתוק רשת חשמל ארצית שלמה לחודשים, שגורם למות מיליונים), ואולי אפילו שחרור נשק ביולוגי/כימי חדש. תוצאה כזו עלולה לערער את הסדר העולמי, לגרום להגירה חסרת תקדים (מאזורי הקטסטרופות אל המדינות השלוות), וליצור עולם מקוטב ומפוחד.

השפעת תאגידים: עד 2075, תאגידים רב-לאומיים מסוימים נעשו כה גדולים עד כי קשה להבחין בינם לבין ממשלות. מספר חברות חוצות-גבולות שולטות במקטעי שוק גלובליים – למשל, תאגיד אנרגיה מתחדשת המספק חשמל לרבע מהעולם, או קונסורציום בריאות המספק שירותי רפואה מבוססי גנום ו-AI למיליארדי אנשים. השפעתם הפוליטית בהתאם: תאגידים יכולים למעשה לכתוב טיוטות של חקיקה בינלאומית בתחומם (כגון תקני AI או רגולציית חלל) ולהציב בפני ממשלות ברירה לקבל או להישאר מאחור. במקומות מסוימים, תאגידים אף לקחו על עצמם תפקידי ריבונות: תופעה אפשרית היא "ערי תאגיד" – אזורים עירוניים (בעיקר בעולם המתפתח) המנוהלים ומפוקחים כמעט לחלוטין בידי חברה פרטית במסגרת זיכיון. למשל, עיר חכמה חדשה שנבנית באפריקה או בדרום-מזרח אסיה במימון מלא של קונצרן, שבו החברה מתחזקת את המשטרה, בתי הספר, התחבורה והדיור עבור התושבים, בתמורה לשליטה כלכלית. הדבר מזכיר מושבות חברות מהעבר הרחוק (כגון חברת הודו המזרחית), אך עם טכנולוגיות מעקב מודרניות. בתרחיש פסימי תאגידים כאלה עלולים להפוך ל"ברונים" כמעט פיאודליים: להעסיק צבאות פרטיים, להתעלם מסמכויות המדינה המארחת, ואף לדכא זכויות תושבים משיקולי רווח. ישנן אזהרות כבר כיום מפני מצב שבו החלטות חייהם של אנשים (הלוואה, טיפול רפואי, תעסוקה) תלויות באלגוריתמים בבעלות פרטית ללא פיקוח שקוף. עד 2075, ללא התערבות, מצב זה יחמיר – ממשלות לאומיות רבות יהיו חלשות אל מול הכלכלה הגלובלית והדיגיטלית שנשלטת בידי מעטים. בתרחיש אופטימי, נוצר איזון חדש: התאגידים מוכפפים לבקרה ציבורית דרך גופים בינלאומיים (נניח, סוכנות פיקוח על AI עולמית שבה שותפים מדינות ותאגידים, עם סמכויות אכיפה). בנוסף, חלק מהתאגידים עצמם יחליטו על מבנה מעורב – למשל, להפוך ל"תאגיד יתרונות" (Benefit Corporation) בו הם מחויבים חוקית גם לרווחה חברתית וסביבתית, לא רק לרווח הכספי. תיתכן דמוקרטיזציה מסוימת של הבעלות: טכנולוגיית בלוקצ'יין וכלכלה מבוזרת עשויות לאפשר לקהילות מקומיות להחזיק מניות או שליטה חלקית בפעילות תאגידית באזורן, כך שהרווחים מתחלקים שוויוני יותר. עם זאת, אפילו בתרחיש האופטימי, יש להכיר בכך שלתאגידים רב-לאומיים יהיה משקל מובחן מאוד בפוליטיקה של 2075 – ייתכן שחברי דירקטוריון של חברות-על יהיו אישים חשובים לא פחות מראשי מדינות, וישתתפו דרך קבע בפסגות מנהיגי עולם לקבלת החלטות גלובליות.

דינמיקה של מדינות חדשות: במחצית השנייה של המאה, חלק מהשינויים המדיניים שזרעו זרעים קודם לכן מבשילים ומתממשים. ייתכן מאוד שעד 2075 המפה הפוליטית שונה באופן ניכר מזו של 2025. נבחן כמה תהליכים אפשריים: (1) פירוק והרכבה באפריקה: קצב גידול האוכלוסייה והלחצים הכלכליים עלולים להביא לכך שמדינות מסוימות מתפרקות ליחידות קטנות או מתגבשות לאיחודים – תלוי בתרחיש. בתרחיש הפסימי, מדינות ענק כמו ניגריה וקונגו אינן מצליחות להחזיק במרקם הלאומי: ניגריה, למשל, עשויה להתפלג למדינה צפונית (מוסלמית ברובה) ודרומית (נוצרית) עקב מתיחות אתנית-דתית ומשאבים (נפט בדרום); קונגו הדרומית עשויה לפרוש מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ולהצטרף למעשה לאנגולה או לזמביה, או להפוך למדינה עצמאית, בשל אי יציבות מתמשכת במזרח קונגו. בדרום אסיה, אם שינויי האקלים מכים בעוצמה, ייתכן מצב שבנגלדש קורסת כתוצאה מהצפות ונדידת עשרות מיליונים – חלקים ממנה אולי יסופחו להודו (כתרחיש הומניטרי) והישות הבנגלדשית כמדינה עצמאית תחדל מלהתקיים. (2) איחודים ופדרציות: מאידך, בתרחיש אופטימי נראה ניסיונות מוצלחים לאיחוד מדינות כדי להתמודד עם אתגרי הקדמה. כבר הזכרנו אפשרות של פדרציה מזרח-אפריקאית. דוגמה נוספת: אם מדינות המפרץ הערביות יצטרכו להתייעל לאחר עידן הנפט, ייתכן איחוד ביניהן (איחוד אמירויות גדול או פדרציה סעודית-מפרצית) כדי ליצור שוק גדול ומגוון יותר שאינו נשען רק על נפט. דרום-מזרח אסיה (ASEAN) עשוי להתחזק לכדי קונפדרציה חלקית במטרה להתמודד יחד עם השכנים הענקים (סין והודו). (3) ערי-מדינה ומרחבים אוטונומיים: תופעה ייחודית עשויה להיות פריחת הערים העצמאיות. עד 2060, לפי תרחיש אחד, מספר מגה-ערים בעולם המתפתח משיגות עוצמה כלכלית שעולה על זו של מדינתן – והן דורשות בעצם לנהל את עצמן. כבר נכתב בספרות העתידנית שייתכן ובמאות ה-21 וה-22 נחזה בחזרת מודל עיר-המדינה. אפשר למשל לדמיין את לגוס (ניגריה) או קינשסה (קונגו) מכריזות במהלך שנות ה-2060–2070 על עצמאות או אוטונומיה מורחבת, בתמיכת תושביהן ועיגון הסכמי עם גורמים בינלאומיים (Four scenarios on the future of megacities — Futures Platform). ערים אלו, שמגיעות לעשרות מיליוני תושבים, יהפכו ליחידות מדיניות חדשות. ואכן, לפי חלק מהתרחישים, עד שנת 2060 מספר ערים גדולות יכריזו על עצמן כמדינות עצמאיות בעקבות אי-תפקוד הממשל המרכזי (Four scenarios on the future of megacities — Futures Platform). הדבר יכול לקרות בהסכמה ("גירושים" בין העיר למדינה) או בעימות. גם מרחבים וירטואליים עשויים להיחשב כשחקן מדיני חדש: למשל, רשת של קהילות המשתרעות על פני מדינות שונות אך חולקות זהות תרבותית וטכנולוגית (דמיינו "אומת הסייבר" של מיליוני אנשים ברחבי העולם החיים יותר במרחב הווירטואלי המשותף שלהם מאשר במדינותיהם – אולי הם ינסו לתבוע ייצוג פוליטי ייחודי). בתרחיש האופטימי, מדינות חדשות שצצות זוכות להכרה בינלאומית מסודרת ונוצר מנגנון לשינוי גבולות בדרכי שלום (נניח, ועדה של האו"ם לתיווך בהסכמי הפרדות). כך פירוקי מדינות לא יובילו בהכרח למלחמה ממושכת אלא לפרידה מסודרת ככל האפשר. בתרחיש הפסימי, לעומת זאת, כל שינוי גבול מדמם: בכל פעם שקבוצה מכריזה עצמאות – בין אם זו אזור בצפון הודו, מחוז בסין, או שבט בניז'ר – הדבר גורר תגובת נגד אלימה של השלטון המרכזי וגורר מלחמות אזרחים קשות. מצב כזה עלול לגרום לכך שגבולות רבים ישתנו רק לאחר חורבן רב ואובדן חיים.

להלן טבלה המסכמת את המצב הצפוי לקראת 2075 עבור המדינות המפותחות מול המדינות המתפתחות:

תחום

מדינות מפותחות ב-2050–2075

מדינות מתפתחות ב-2050–2075

בינה מלאכותית וטכנולוגיה

AI ברמת תחכום גבוהה בכל מגזר. אוטומציה נרחבת מפחיתה את הצורך בעובדים רבים; דגש על משרות יצירתיות ועתירות ידע. יתכן פיתוח בינה כללית (AGI) במעבדות מדינה/תאגיד. החברה מסתגלת לעבוד לצד AI, כולל רובוטים במרחב הציבורי.

פער דיגיטלי עדיין משמעותי: מדינות מובילות (סין, הודו, ברזיל וכו') מפתחות ומאמצות AI בתחומים רבים, אך מדינות חלשות תלויות בכלים מוכנים מבחוץ. חלק מהאזורים נותרים כמעט מחוץ לכלכלת הידע ("כיסי חשכה" ללא אינטרנט מהיר). עם זאת, טכנולוגיות זולות (טלפונים חכמים, שירותי AI דרך ענן) זמינות יותר ויותר גם לעניים.

כלכלה ורמת חיים

עושר חומרי רב: רובוטיקה ו-AI מייצרים שפע של מוצרים. הדיון עובר מצמיחה לחלוקה – כיצד לוודא שרווחי הטכנולוגיה מגיעים לציבור. רמת החיים הממוצעת גבוהה מאוד (חינוך ובריאות מתקדמים לכלל). ייתכן מיסוי גלובלי על מכונות/תאגידים כדי לממן מדינת רווחה חדשה.

פערי ענק בין מדינות מתפתחות מצליחות לכושלות: חלק הצליחו להפוך למתועשות עם טכנולוגיה (אולי אינדונזיה, וייטנאם, אתיופיה) ולהגיע למעמד הכנסה בינוני; אחרות תקועות בעוני. באפריקה מגמה מעורבת – קומץ מדינות מראות נס כלכלי, אך הרוב לא מדביקות את הפער. בערים הגדולות יש אליטות עשירות וגלובליות לצד מציאות של עוני כבד בשכונות העניות.

חברה, דת וערכים

אוכלוסייה מזדקנת ומצטמצמת במספר. שילוב רחב של אוטומציה בחיים הפרטיים (בתים חכמים, מטפלים רובוטיים לקשישים). רוב האנשים חילונים או בעלי רוחניות אישית; הדת הממוסדת שולית. ערכי סובלנות ופלורליזם נטמעו, אם כי תסכול כלכלי עלול לעורר פופוליזם. יתכן דיון אתי ופילוסופי נרחב סביב זכויות בינה מלאכותית, הגדרת האדם ושינויי גוף (סייברנטיקה).

אוכלוסייה צעירה מאוד, אך לחוצה: אבטלת צעירים גבוהה עלולה לגרור אי שקט חברתי. מבנים משפחתיים מסורתיים מתערערים עקב עיור והגירה – אך במקומות רבים הדת עדיין משמשת כמפלט ועמוד תווך לקהילה. קבוצות דתיות שמרניות שולטות בפוליטיקה בחלק מהמדינות (למשל, ממשלות הלכה מוסלמיות או משטרים נוצריים-אוונגליסטיים באפריקה). ערכים מודרניים מחלחלים דרך האינטרנט, לעיתים יוצרים קרע בין דור הצעירים למבוגרים.

ביטחון וסכסוכים

שלום בין המעצמות הגדולות נשמר באמצעות איזון אימה טכנולוגי. הצבאות מצוידים בכלי-על (נשק לייזר, חלל, AI) המרתיעים אויבים. רוב הקונפליקטים של המעצמות מנוהלים דרך מלחמות פרוקסי/סייבר ולא בעימות ישיר. טרור מועט בתוך המדינות – שירותי הביטחון מנטרים איומים באמצעות AI וזיהוי מקדים (אך זה מעורר חשש לפגיעה בפרטיות).

אזורים שלמים נתונים לאי-שקט מתמיד. במזרח התיכון ואפריקה כמה מדינות נכשלות הן זירה למלחמות בין-אזוריות (עם התערבות מעצמות). יתכן שעד תקופה זו כבר התנהלו 1–2 סכסוכים גדולים (למשל מלחמה אזורית במזרח התיכון) שתוצאותיהם עיצבו מחדש גבולות. שינוי האקלים בעיצומו – משברי מים ומזון מובילים למלחמות מקומיות. זרמי פליטים מדרום לצפון מגיעים לשיא, ולחלק ממדינות הדרום יש אוכלוסיית פליטים פנימיים עצומה בערי אוהלים.

תפקיד התאגידים

התאגידים הגדולים הפכו לחלק מהסדר הפוליטי הגלובלי. לעיתים מנכ"לים משתתפים בפסגות מדיניות לצד מנהיגים. מגזרי מפתח (טק, בנקאות, תקשורת) מרוכזים בידי מספר שחקנים – אם כי ייתכן רגולציה מחודשת להגבלת ריכוזיות. הציבור מודאג מכוח היתר של חברות, וקיימת דרישה גוברת לשקיפות, פירוק מונופולים והחלת אחריות חברתית דרך חוק.

בחלק מהמדינות החלשות, התאגידים הם הריבון בפועל באזורים מסוימים – לדוגמה, קונצרן חקלאי שולט במרחב כפרי ומעסיק מיליציה להגנה. שחיתות גורמת לכך שמנהיגים מקומיים לעיתים משמשים כשליחי אינטרסים של חברות זרות יותר מאשר כנציגי עמם. מאידך, יש ניסיונות מקומיים לצמיחת תאגידים "לאומיים אלטרנטיביים" – למשל, קרן עושר ריבונית שמשקיעה בתעשייה מקומית כדי לצמצם תלות בזרים.

גבולות ומדינות

האיחודים העל-לאומיים מתבססים: אירופה הפדרלית היא אולי ישות מדינית מגובשת, ארה"ב וקנדה מקיימות ברית צמודה, וייתכן שגוש דמוקרטי גדול נוצר כולל מדינות מערביות ואסייתיות מתקדמות לשיתוף פעולה הדוק. בעולם הזה יש פחות מדינות לא מתפקדות – מדינה מפותחת שלא תתפקד (כמו התמוטטות אפשרית של יפן עקב דמוגרפיה) תזכה לתמיכה מהגוש.

מספר מדינות חדשות הופיעו עקב פירוקים: ייתכן פירוק פקיסטן לבלוצ'יסטן, פשטוניסטן ופנג'אב; ייתכן התפוררות של יתרת סוריה ועיראק ליחידות אתניות; ייתכן גם התפרקות דה-פאקטו של קונגו או אפגניסטן. במקביל, כמה איחודים אזוריים הצליחו – איחוד אפריקאי הדוק יותר או פדרציות אזוריות (למשל איחוד מדינות הסאהל להתמודדות עם המדבור). ייתכן שמספר ערים (לגוס, מומבאי, ג'קרטה) קיבלו מעמד אוטונומי מיוחד או הפכו ערי-מדינה עצמאיות.

תרחיש אופטימי 2050–2075: חלק ניכר מהחזון ה"אוטופי" של המהפכה הטכנולוגית מתחיל להתגשם. המדע מסייע להתמודדות עם שינוי אקלים – טכנולוגיות לשאיבת פחמן, אנרגיה בשפע, חקלאות עמידה – כך שההשלכות הקשות מתמתנות. שיתוף פעולה בין-לאומי מתחזק נוכח ההבנה שהאנושות בסירה אחת: מוקם גוף עולמי חדש לניהול משברי פליטים ומשאבים, ותוכנית מרשל גלובלית מזרימה טריליוני דולרים להשקעה במדינות המתפתחות. הדבר יוצר מקומות עבודה, מונע קריסת מדינות ומפחית תמריץ להגירה המונית. במדינות רבות באפריקה עולה דור הנהגה חדש, משכיל וטכנולוגי, שנלחם בשחיתות ומיישם מדיניות של צמיחה מכלילה – אולי בסיוע AI לניהול ציבורי נטול משוא פנים. תנועות דתיות מתונות תופסות את מקומם של הקיצוניים ומטיפות לסובלנות ולימוד. כתוצאה מכל אלה, הפער הגלובלי מצטמצם: ב-2075 עדיין יש הבדלים, אך מדינות מתפתחות גדולות מצטרפות ל"עולם הראשון", ועוני קיצוני הופך לנדיר יותר גם באפריקה. מספר העימותים החמושים יורד למינימום היסטורי, עם אולי סכסוכים בודדים לעשור ועם מעורבות בינלאומית מהירה לכיבוי אש. האנושות מפנה משאבים לפרויקטים משותפים – אולי חקר החלל (התיישבות מאוישת על הירח/מאדים) – מה שנותן תקווה ואופק חדש המאחד אנשים מעבר לפילוגים הישנים.

תרחיש פסימי 2050–2075: העולם שוקע ל**"עידן אפל טכנולוגי"**. מצד אחד, ישנן אוטופיות טכנולוגיות – אך הן מבודדות: ערי עולם עשירות ומבוצרות עם רכבות מעופפות ומגדלי ענק, המוקפות בגדרות ומשמרות חמושות; מחוץ להן משתרעים מרחבים של עוני, פשע וסכסוך. המדינות החלשות התפרקו: במקום 195 מדינות אולי יש 250, אך רובן לא שולטות בשטחיהן. מיליציות טריטוריאליות, "אצילי מלחמה", ואפילו תאגידים שולטים בפועל בחלקים נרחבים מאפריקה והמזה"ת. גלובליזציה כלכלית נסוגה – סחר עולמי התמוטט עקב סיכונים בשרשראות אספקה באזורים המסוכנים. המדינות המפותחות מתכנסות פנימה: ארה"ב ואירופה מחזקות מאוד גבולות, עד כדי הגבלת תנועת אנשים וטכנולוגיה. זרמי הפליטים מדרום כבר אינם נסבלים, ומדיניות נוקשה מיושמת – מחנות פליטים עצומים מוקמים באפריקה עם מימון מערבי כדי למנוע הגירה החוצה. פער העושר אינו בר-גישור, והופך לזעם מצטבר בעולם העני. תסכולם של המונים מנוצל ע"י מנהיגים קיצוניים: ייתכן גל של משטרים תיאוקרטיים-טוטליטריים שקמים במדינות העניות (מעין "מדינת חליפות" חדשה, או משטרים צבאיים מיליטנטיים) שמצהירים מלחמה על הסדר הקיים. במקביל, עליית הבינה המלאכותית ללא רסן יוצרת סכנות חדשות: פשע מאורגן משתמש ב-AI לחדור למוסדות פיננסיים ולגרום לקריסות, טרוריסטים מפיצים נגיפי מעבדה או מבצעים מתקפות לוויין. ייתכן אפילו אירוע של "התמרדות טכנולוגית" – למשל, תקלה או ניצול לרעה של מערכת נשק אוטונומית שגורם לטבח ללא שליטה. אירוע בודד כזה יכול להחריד את העולם ולערער אמון בטכנולוגיה. בהיעדר מוסדות בינלאומיים מתפקדים (האו"ם נחלש או מתפרק עקב יריבות בין המעצמות), אין סמכות שמנהלת את המשברים הגלובליים. המצב עלול להסלים לסף הכאוס: אזורי הרס אקולוגי נרחבים (יערות הגשם שנכחדו, מדבור מואץ), ערים שלמות שננטשו בשל אקלים קיצוני, מגפות שמכות באזורים ללא חיסונים, ומנגד אליטות מצומצמות במרחבים ממוגנים הייפרטכנולוגיים. בעולם כזה, התקווה מתרכזת אולי רק בכיסי יציבות – ערים עשירות, מושבות בחלל – בעוד רוב האנושות סובל.

2075–2100: שיאי קדמה מול אתגרי אקלים וסדר חדש

לקראת סוף המאה ה-21, האנושות ניצבת בפני תמונת מציאות מעורבת מאי פעם. מצד אחד, הישגים מדעיים מרהיבים: חלק מהמדענים מדברים בגלוי על אפשרות הארכת חיים רדיקלית, על שילוב בין אדם למכונה, ואפילו על יצירת תודעות מלאכותיות עצמאיות. בעולם המפותח, שנות ה-2080 וה-2090 עשויות להיזכר כ"עידן הטרנס-אנושיות" – יותר ויותר אנשים משתמשים בשבבים מושתלים לשיפור זיכרון ויכולות, פרוטזות רובוטיות מתקדמות מחליפות איברים, וטיפולים גנטיים מעלימים מחלות תורשתיות. לצד זאת, כדור הארץ עצמו מאותת גבולות: ההתחממות הגלובלית מגיעה לשיאה סביב 2100, עם עליית טמפרטורה של אולי 2–3 מעלות בממוצע לעומת טרום התעשייתי. תופעות מזג אוויר קיצוניות – גלי חום, סופות-העל, עליית פני הים – מכות קשות במיוחד באזורים העניים שלא ערוכים לכך. בתקופה זו, לפי תרחישים רבים, אוכלוסיית העולם מתייצבת ואולי מתחילה לרדת מעט (נוכח ירידת ילודה גם במדינות שהתפתחו ובעקבות משברי סביבה). התכנסות זו של קדמה לצד משבר סביבתי-חברתי מאלצת את האנושות לבחון מחדש את יסודות הסדר העולמי.

בינה מלאכותית וסינגולריות טכנולוגית: אחת השאלות הגדולות של התקופה היא האם הבינה המלאכותית תגיע לרמות שעולות על אנושיות – נקודת ה"סינגולריות". אם כן, השפעתה עשויה לטלטל את מערכות השלטון, הכלכלה והחברה. תרחיש אפשרי בשלהי המאה הוא שקם AI בעל יכולות כלליות עצומות, המשמש כמייעץ-על לממשלות ותאגידים בניהול ענייניהם. במצב אופטימי, AI כזה מסייע לפתור בעיות גלובליות סבוכות: למשל, הוא מוצא דרך אופטימלית לחלק מים ומזון בשנות בצורת, או ממציא טכנולוגיות שמנטרלות גזי חממה. ממשלות אחראיות ישתמשו בו ככלי לתועלת הציבור, תוך בקרה אנושית. אולם בתרחיש פסימי, אותה טכנולוגיה יכולה להיות מנוצלת לרעה: משטרים אוטוריטריים ישתמשו ב-AI חזק כדי לפקח לחלוטין על אזרחיהם (מדינת "אח גדול" דיסטופית המופעלת על-ידי אלגוריתם חסר מצפון), או שתאגידי ענק יעשו בו שימוש לביצור מעמדם ללא התחשבות בחברה. קיים אף החשש התיאורטי מ"AI מרדן" – אם מכונות תבוניות ישיגו עצמאות, האם הן יהיו נאמנות לערכי אנוש? דיון פילוסופי זה שהיה קיים עשרות שנים, הופך מוחשי ככל שמתקרבים ל-2100. יכול להיות שיהיו אפילו תנועות פוליטיות בעד ונגד הגבלת הבינה המלאכותית: קבוצות "לודיטים חדשים" שידרשו לכבות מערכות מחשב מסוימות, מול קבוצות טכנו-אוטופיות שירצו להסמיך AI לקבל החלטות קריטיות (טוענים שהבינה המלאכותית אובייקטיבי ונבון יותר מכל שליט אנושי).

כלכלה ושגשוג מול אקלים: סוף המאה ה-21 עשוי להיות תקופת ניגודים כלכליים קיצוניים. מצד אחד, חלקים מהעולם חווים עידן של שפע פוסט-נדירות: האנרגיה סולארית (ואולי היתוך גרעיני אם פותח עד אז) מספקת חשמל זול בשפע; רובוטים ואוטומטים מייצרים הכל, כך שהעלות השולית של מוצרים בסיסיים קרובה לאפס; טכנולוגיות מיחזור וכלכלה מעגלית מפחיתות בזבוז. במקומות אלו – צפון אמריקה, אירופה, מזרח אסיה – האתגר הכלכלי הוא חלוקת השפע ושמירת מנגנוני המוטיבציה לחדשנות, יותר מאשר מחסור. ייתכן שמתגבשת צורת כלכלה חדשה: יש הטוענים שעד 2100, הקפיטליזם במתכונתו הנוכחית יתיישן. עם רובוטים שעובדים ואנשים שמשוחררים מכורח העבודה, מודלים כמו "כלכלת תשומת לב" (תשלום לאנשים על יצירת תוכן או תרומה חברתית) או "כלכלת פנאי" יעלו. מצד שני, בעולם המתפתח – בעיקר באפריקה הדרומית לסהרה ובאזורים שנפגעו קשות מאקלים וממלחמות – הכלכלה עלולה לקרוס. תרחיש קיצון: גלי חום ובצורת הופכים חלקים ניכרים מניגריה, סודאן, סהרה ומזרח התיכון לבלתי ניתנים ליישוב בקיץ, מה שגורם לנטישה של אזורים. ערי רפאים יופיעו היכן שפעם חיו מיליונים. מדינות החוף כמו בנגלדש ווייטנאם מאבדות שטחים נרחבים לים, כולל ערים, מה שמחבל בכלכלתן. המוני פליטים פנימיים גורמים לקריסת מערכות במדינות חלשות. כלכלה בתנאים אלו נסוגה לחקלאות קיום ולברטר, כאשר המוסדות הכספיים מאבדים אמון. בתסריט הפסימי, מדינות עניות רבות לכודות במלכודת אקלים: אפילו אם היו להן שאיפות להתפתח, הן חייבות להפנות משאבים להתמודדות מתמדת עם אסונות (שיטפונות, מגפות) ולא נותר להן להשקעה בעתיד. בסוף המאה, העוני הקיצוני יכול להתעצם שוב יחסית לשנות ה-2050 בשל פגיעת האקלים. בתסריט האופטימי, המדע והקהילה הבינלאומית מתגייסים למנוע קריסה שכזו: פרויקטים הנדסיים ענקיים – למשל "חומה ירוקה" לסהרה, מערכות התפלה ואספקת מים לכל אפריקה, הגנה הנדסית על ערי חוף – יצאו לפועל במימון משותף, וכך יישמרו התנאים לפיתוח כלכלי גם בדרום. כמו כן, אם אוכלוסיית העולם תתייצב ואפילו תרד מעט לקראת 2100, הלחץ הכלכלי יתמתן. יתכן שעצם הירידה הדמוגרפית תאפשר עלייה בתוצר לנפש במדינות העניות (פחות תלויים, יותר משאבים פר אדם).

חברה ותרבות גלובלית: בין 2075 ל-2100 מתעצבים אולי שני זרמים תרבותיים כלל-עולמיים מנוגדים. האחד הוא המשך האינטגרציה הגלובלית – תרבות "הכפר הגלובלי" שהחלה במאה ה-20 מגיעה לשיא, כשאמצעי התקשורת, התרגום המיידי והתחבורה העל-קולית/חללית מאפשרים תנועה חופשית של רעיונות ואנשים (לפחות בין המקומות המשגשגים). נוצר מעין סופר-תרבות גלובלית בקרב משכילים עירוניים ברחבי העולם: הם דוברים אנגלית ושפת מחשב כשפות עיקריות, חולקים צריכת מדיה ואופנה דומה, ומזדהים יותר זה עם זה מאשר עם בני כפר נידח בארצם. לצד זאת, זרם שני הוא התכנסות לקהילות בסיס: אולי דווקא כתגובה לאוניברסליות, קבוצות רבות חוזרות ומדגישות את זהותן הייחודית. זה יכול להיות בצורת לאומיות מודגשת (למשל, סין הדגישה ערכי קונפוציוס ועבר מפואר כדי להבדיל עצמה מן המערב), דתיות (תחייה דתית מסוימת ייתכן ותקרה גם במערב בעידנים של חוסר ודאות – אנשים מחפשים משמעות מעבר לחיים חומריים שבעים), או קהילתיות מקומית. מעניין לציין שאם הפיזור הגיאוגרפי של אוכלוסייה משתנה – למשל, אנשים נעים למקומות קרים יותר ככל שהאקלים מתחמם – עשויות להיווצר קהילות חדשות, כמו ערים גדולות שקמות בצפון קנדה או סיביר המאוכלסות במהגרים מדרום. אלו יצריכו לגבש תרבות מקומית חדשה. בתרחיש אופטימי, יימצא איזון: זהויות מקומיות ודתיות יתקיימו בתוך מסגרת של כבוד ושיתוף פעולה גלובלי. אולי העולם יהפוך למעין פדרציה של קהילות – כמו ערים או מחוזות אוטונומיים – המשולבות ברשת עולמית. טכנולוגיית תקשורת (כמו מציאות מדומה הולוגרפית) תאפשר לאנשים לחוות תרבויות שונות בקלות, מה שיגביר סובלנות. בתרחיש פסימי, הפערים הכלכליים והסביבתיים יובילו לדה-הומניזציה: האליטות יראו בעמלי הכפיים בעולם השלישי "נחותים" אולי אף במובן ביולוגי (בעקבות שינויים סייברנטיים, חלק מבני המערב יהיו בעלי יכולות קוגניטיביות משודרגות ביחס לאנשים ללא שדרוג – פער שיכול להתפרש כ"תת-אנושיים" מצד אלו שנותרו טבעיים). תורת גזע חדשה עלולה לצמוח, לא על בסיס צבע עור כי אם על בסיס רמת טכנולוגיזציה של האדם. החברה העולמית אז תתפצל: "אנשים משופרים" בעלי פריבילגיות וכמעט מעמד נפרד, מול "הטבעיים" שנחשבים מיושנים. תרחיש דיסטופי זה עלול להצית עימותים אתיים עצומים ואף אלימות בין הקבוצות.

סדר פוליטי עולמי חדש: לקראת 2100 ייתכן וכבר לא נהיה במסגרת המוכרת של מדינות ריבוניות כפי שהתפתח מאז המאה ה-20. האפשרויות פתוחות: ממשל עולמי הוא אחד החלומות – שאחרי משברים רבים, האנושות תקים מוסדות על-לאומיים חזקים שיכולים לכפות שלום ושיתוף פעולה. אולי האו"ם יעבור רפורמה עמוקה או שיקום ארגון חדש (לדוגמה, "קונגרס כדור הארץ" עם נציגות ישירה לאזרחים, או ממשלת עולם טכנולוגית שמנוהלת בשקיפות על ידי AI מפוקח אנוש). אם זה יתרחש, הרי ב-2100 נראה פחות חשיבות לגבולות מדיניים – אנשים יזדהו יותר כבני כדור הארץ וכחלק ממין אנושי אחד מול אתגרי העתיד. תרחיש ביניים הוא עולם רב-קוטבי: אולי 4–5 גושים גדולים של מדינות – גוש אמריקאי, גוש אירופי-אפריקאי, גוש סינואסיATIC, וגוש איסלאמי – שכל אחד מהם עם מוסדות ותפיסות שונות, לעיתים משתפים פעולה ולעיתים מתחרים. תרחיש פסימי הוא כאוס מתמשך ללא סדר ברור: מדינות חזקות מתכנסות בגבולותיהן, ארגונים בינלאומיים נחלשים או חדלים להתקיים, וכל משבר מנוהל אד-הוק על ידי מי שיכול. דבר זה כמובן יקשה להתמודד עם בעיות כמו אקלים, מגפות, או טכנולוגיות מסוכנות – מה שמגביר סכנת אסון גדול. מצד שני, אפשרי גם תרחיש סינגולריות אוטופי – שבו פתרונות טכנולוגיים כל כך מתקדמים (AI על-אנושי) למעשה מנהלים את רוב ענייני העולם באופן אופטימלי, מבטלים במידה רבה את הצורך בממשלות אנושיות פרט לנושאים ערכיים. אז גבולות מדינה יהיו חסרי משמעות כי כולם כפופים ל"שכל העל" הדיגיטלי, שעשוי למשל למנוע באלגנטיות כל עימות אלים ולתאם חלוקת משאבים.

לקראת 2100, מפת העולם המדינית ודאי תכיל כמה ישויות חדשות או שונות: למשל, לא בלתי סביר שיופיעו לפחות 5–10 מדינות חדשות לעומת 2025 עקב פיצולים (ייתכן מדינות חדשות בכורדיסטן, צ'צ'ניה, חבל הבסקי, טיבט, טאייוואן, סקוטלנד, קטלוניה וכו' אם תהליכים יתממשו לאורך העשורים). כמו כן, בהחלט ייתכן שיהיו יישויות חוץ-ארציות – אם התיישבות על הירח או מאדים תתקדם, מתישהו יעלה נושא הריבונות שם. אך זה כבר חורג למסגרת המאה ה-22.

להלן הטבלה המסכמת באשר לתקופה 2075–2100, השוואת העולם המפותח לעומת המתפתח:

תחום

מדינות מפותחות ב-2075–2100

מדינות מתפתחות ב-2075–2100

טכנולוגיה ו-AI

AI על-אנושי (או קרוב לכך) מסייע בניהול לאומי. רובוטיקה בכל מקום – מתחבורה ועד כוחות שיטור. בני אדם רבים עם שתלים קוגניטיביים, הנדסה גנטית מתקנת מחלות ועושה "שיפורים" (למשל תינוקות מעוצבים גנטית נפוצים במעמד הגבוה). דילמות אתיות חריפות – זכויות רובוטים, הגדרת אנושיות.

שימוש ב-AI ורובוטיקה קיים אך לא מתקדם כמו במערב. שכבה קטנה של אוכלוסייה נהנית מטכנולוגיה מודרנית (טלפורטים/רכבות מהירות בין ערים גדולות, למשל), בעוד רבים אחרים חיים בתנאים פשוטים. שדרוגים ביוניים יקרים מדי לרוב האוכלוסייה, אך אולי נפוצים בקרב עשירי העולם המתפתח (הפער הטכנולוגי ניכר אף בתוך המדינה). בחלק מהאזורים עדיין נאבקים במחלות ישנות שיכלו להיכחד עם משאבים.

כלכלה ואקלים

כלכלה פוסט-תעשייתית: רוב הערך מכלכלה הוא מידע, יצירה ושירותים מתקדמים. ייתכן שמערכת כלכלית חדשה החליפה את הקפיטליזם הטהור (למשל חלוקת הכנסה בסיסית, או מודל שיתוף עושר גלובלסיכום, המאה הקרובה תעמיד את האנושות בפני מציאות עתירת ניגודים. בתסריטים האופטימיים, הטכנולוגיה משמשת כגשר ולא כחרב: הבינה המלאכותית והחדשנות מופצות באופן שוויוני יותר, הכלכלות העניות נחלצות מן המלכודת באמצעות סיוע ושיתוף פעולה, הדתות מתאימות את עצמן לרוח הזמן ומקדמות ערכים חיוביים, סכסוכים אלימים מנוהלים ומופחתים בעזרת מוסדות בינלאומיים חזקים, תאגידים פועלים באחריות חברתית, ומדינות מצליחות למצוא מנגנונים גמישים לשינוי סדרי עולם ללא אלימות. במקרה זה, עד שנת 2125 העולם עשוי להיות מאוחד ומשגשג יותר – פערי הענק יצטמצמו, וייווצר סדר עולמי חדש ההולם את עידן הטכנולוגיה. לעומת זאת, בתסריטים הפסימיים, הפערים הטכנולוגיים והכלכליים יעמיקו קווי שבר מסוכנים: חלק מהאנושות יחיה באוטופיה עתידנית של שפע ובינה מלאכותית, בעוד חלק אחר יתמודד עם עוני, קיצוניות דתית ואלימות מתמדת. במקרה הגרוע, עד סוף המאה נראה עולם שסוע – "עולם שני עולמות" – שלמעשה מחולק בין מרכזים משגשגים לג periferיה קורסת.

בסופו של דבר, ההיסטוריה של 2025–2125 תיקבע על-ידי הבחירות שבני אדם ומנהיגיהם יעשו לנוכח ההאצה הטכנולוגית. האם יגשרו על הפערים או יאפשרו להם להתרחב? האם יכוון אותנו חזון משותף של שגשוג לכולם או שנתפתה למאבק אפס-סכום של כוח ושליטה? המאמר בחן אפשרויות אלה בכל אחד מהרבעים של המאה הקרובה. העתיד קרוב לוודאי יהיה שילוב מורכב של מגמות – לא אוטופיה זוהרת לחלוטין ולא דיסטופיה מוחלטת – אלא מרקם אזורי מגוון: יהיו אזורים שיגשימו את התרחיש האופטימי ויהיו אזורים שיסבלו מהתרחיש הפסימי. מה שברור הוא כי הפער הטכנולוגי בין העולם המערבי המתקדם לשאר העולם יהיה גורם מפתח שיעצב דמוגרפיה, כלכלה ופוליטיקה. הכרה בגורם זה והתמודדות איתו באופן מודע – באמצעות מדיניות בינלאומית, איזון בין חדשנות לאחריות, וכבוד הן למדע והן לערכי אנוש – יהיו קריטיות כדי לנווט את האנושות אל עבר שנת 2125 במסלול בטוח ויציב.

בהתבסס על ניתוחי מגמות עולמיים, דוחות של מוסדות כמו ה-UN, OECD, World Bank, MIT, ומומחי עתידנות (Futurists) – להלן הסתברות מוערכת (באחוזים) להתרחשות כל אחת מהתופעות המרכזיות שתוארו במאמר לאורך המאה הקרובה (2025–2125). הסיווג נעשה לפי ארבעת הרבעים של המאה (כל רבע 25 שנה), תוך חלוקה לתרחיש חיובי (אופטימי) ותרחיש שלילי (פסימי) בכל נושא:

 1. בינה מלאכותית והשפעותיה

תופעה

הסתברות עד 2050

עד 2075

עד 2100

שימוש נרחב ב-AI  בתעשייה ושירותים במערב

95%

99%

99%

החלפת עובדים רחבה באוטומציה (אבטלה טכנולוגית משמעותית)

70%

85%

90%

קיום AI ברמת AGI (בינה כללית)

15%

45%

75%

התמרדות AI/אובדן שליטה ממשי

<1%

5%

20%

חקיקת רגולציה עולמית ל-AI קטלני

30%

60%

80%

 2. פערים כלכליים גלובליים

תופעה

הסתברות עד 2050

עד 2075

עד 2100

הגדלת הפער בין המדינות המפותחות והמתפתחות

85%

90%

95%

קפיצת מדרגה של מדינות נבחרות באפריקה/דרום אסיה

40%

60%

75%

התמוטטות כלכלית של מדינות חלשות עקב טכנולוגיה

30%

45%

60%

מעבר לכלכלת שפע-אוטומטית במערב

20%

55%

80%

יישום גלובלי של מודלים של הכנסה בסיסית

10%

35%

65%

3. דת ככוח מרסן או מאפשר

תופעה

הסתברות עד 2050

עד 2075

עד 2100

שמרנות דתית מעכבת חדשנות במדינות מתפתחות

75%

70%

60%

רפורמה דתית והתאמה לטכנולוגיה

30%

45%

60%

הקצנה דתית וטרור דתי

40%

50%

60%

דת חדשה / "פולחן AI"

5%

15%

40%

⚔️ 4. מלחמות וסכסוכים

תופעה

הסתברות עד 2050

עד 2075

עד 2100

מלחמות אזוריות (מזרח תיכון / אפריקה)

70%

80%

85%

סכסוכים עקב שינוי אקלים (מים/קרקע/הגירה)

60%

80%

90%

שימוש מבצעי ב-AI בלוחמה

50%

80%

95%

התפרצות מלחמה בין מעצמות (למשל סין-ארה"ב)

10%

25%

30%

נשק גרעיני בשימוש ממשי

<2%

5%

10%

🏢 5. עליית כוח התאגידים

תופעה

הסתברות עד 2050

עד 2075

עד 2100

תאגידים משפיעים על חקיקה יותר מממשלות

70%

85%

90%

תאגידים עם שטח/עיר בשליטתם הישירה

20%

50%

75%

רגולציה גלובלית מחייבת על תאגידי ענק

30%

60%

80%

🗺️ 6. יצירה / פיצול של מדינות

תופעה

הסתברות עד 2050

עד 2075

עד 2100

פיצול מדינות קיימות (עיראק, סוריה, קונגו וכו’)

50%

65%

75%

קבלת עצמאות של אזור כמו כורדיסטן / טיבט

30%

50%

60%

הופעת ערים-מדינות או אזורים אוטונומיים טכנולוגיים

10%

35%

65%

הקמת גוף על-לאומי חזק חדש (מעין ממשלת עולם)

5%

20%

40%

🎯 הערות חשובות:

• כל ההסתברויות משקפות מגמות גלובליות, עם סטייה אפשרית ±10%, ותלויות בגורמים רבים (משברים, מנהיגים, מדיניות גלובלית).

• הסתברויות אינן מצטברות – ייתכן שקיום תופעה אחת יקטין או יגדיל את הסיכוי לאחרת.

• השיעור הגבוה ביותר שייך לאוטומציה צבאית ומסחרית, והשיעור הנמוך ביותר – לשליטה מלאה של AI על ההחלטות.

ביביליוגרפיה

נושא: מגמות טכנולוגיות, דמוגרפיות ופוליטיות בעולם 2025–2125

1. בינה מלאכותית וחדשנות טכנולוגית

• Tegmark, M. (2017). Life 3.0: Being Human in the Age of Artificial Intelligence. Penguin Books.

• Russell, S., & Norvig, P. (2021). Artificial Intelligence: A Modern Approach (4th ed.). Pearson.

• OpenAI & Microsoft Research. (2023). GPT-4 Technical Report.

• Future of Life Institute. (2023). Policy Recommendations on Lethal Autonomous Weapons.

• OECD. (2021). The Impact of AI on the Labor Market.

• World Economic Forum. (2024). Future of Jobs Report.

• Bostrom, N. (2014). Superintelligence: Paths, Dangers, Strategies. Oxford University Press.

2. פערים כלכליים ופיתוח גלובלי

• World Bank. (2023). World Development Report: Opportunities for All.

• UNDP. (2022). Human Development Report – Inequality in the 21st Century.

• Acemoglu, D. & Restrepo, P. (2019). Automation and New Tasks: How Technology Displaces and Reinstates Labor. Journal of Economic Perspectives.

• MIT Task Force on the Work of the Future. (2020). The Work of the Future: Building Better Jobs in an Age of Intelligent Machines.

3. שינויי אקלים ומשאבים

• IPCC. (2023). Sixth Assessment Report – Synthesis Summary for Policymakers.

• UN Water. (2022). World Water Development Report: Groundwater – Making the Invisible Visible.

• The World Resources Institute. (2022). Aqueduct Water Risk Atlas.

• FAO. (2022). The State of Food Security and Nutrition in the World.

4. דת, ערכים ותודעה תרבותית

• Pew Research Center. (2022). The Future of World Religions: Population Growth Projections 2020–2100.

• Berger, P. (2019). The Desecularization of the World: Resurgent Religion and World Politics.

• Harari, Y.N. (2015). Homo Deus: A Brief History of Tomorrow. Harvill Secker.

5. תאגידים רב-לאומיים והשפעה פוליטית

• Zuboff, S. (2019). The Age of Surveillance Capitalism. PublicAffairs.

• IMF. (2022). Corporate Power and Global Taxation.

• UNCTAD. (2022). World Investment Report – Multinational Enterprises and Global Value Chains.

• The Economist Intelligence Unit. (2023). Tech Giants and State Sovereignty: A Global Tug of War.

6. מלחמות עתידיות וביטחון גלובלי

• SIPRI. (2023). Yearbook on Armaments, Disarmament and International Security.

• RAND Corporation. (2021). Autonomous Weapons and the Future of War.

• NATO Innovation Hub. (2022). The Battlefield of 2040: AI and Cyber Threats.

• The Atlantic Council. (2023). Geopolitics 2050: Conflict Scenarios in a Multipolar World.

7. דמוגרפיה ומבנה אוכלוסייה

• United Nations, Department of Economic and Social Affairs, Population Division. (2022). World Population Prospects 2022: Summary of Results.

• Brookings Institution. (2022). Africa’s Demographic Transition: Dividend or Disaster?

• The Lancet. (2020). Fertility, Mortality, Migration, and Population Scenarios for 195 Countries and Territories, 2017–2100: A Forecasting Analysis for the Global Burden of Disease Study.

הערה:

רוב המקורות זמינים לציבור באתרים של הארגונים או דרך גישה אקדמית. במאמר שולבו גם תחזיות אינטגרטיביות המבוססות על חקר עתיד (Futures Studies) במודל DEEP SEARCH הכולל ניתוח דיסציפלינות רב-תחומיות (דמוגרפיה, כלכלה, אקלים, טכנולוגיה, פוליטיקה ותרבות).